לחלום ולהגשים

להתחיל ליצור הצגה חדשה זו חוויה מרגשת מאין כמוה. באותם רגעי התחלה, הראש מלא בדמיונות אינסוף; איך בדיוק תתפתח העלילה, כיצד יעוצבו הדמויות, מה יהיו התפאורה והתלבושות, מי יהיו השחקנים ובעיקר מה יחווה הקהל שיצפה בה. ובחלום הכל מרשים ומיוחד להפליא.

כמו ילדים, שחולמים כל הזמן. הם לא עוצרים לרגע ומדמיינים לפרטי פרטים איך יֵרַאֶה העתיד שלהם, במה הם יעבדו, מה הם יעשו, איפה הם יחיו ומה יקרה להם. חלומות המערבבים פנטזיה ומציאות, מרשים לעצמם לחרוג מאילוצי הטבע ואינם מתחשבים בנתוני החיים או במגבלות השונות. ילד יכול לחלום להיות כבאי וצייר גם יחד, לגדל משפחה של עשרים ילדים ולחיות על הירח. הכל אפשרי, פתוח, מזמין ונכון עבורו.

כמבוגרים, לא פעם החלומות פוחתים. פתאום המציאות משתלטת עלינו והריאליות נושפת בעורפנו. אנחנו מתחילים לעשות חישובים של מה אפשרי והאם זה סביר וכדאי וייתכן בכלל. ויכול להיות שפשוט כבר הבנו ולמדנו על בשרנו שרק לפעמים חלומות מתגשמים ואולי חווינו לא פעם את הפער המתסכל שבין חלום למציאות. כי בחלום הכל מושלם. אבל במציאות, מה לעשות, יש מגבלות ולא הכל מתרחש בדיוק כפי שרצינו. יש אתגרים ויש תנאים שצריך להתחשב בהם, כמו יכולת, זמן, כסף.

כך בתאטרון, בדמיוני ההצגה עליה אני מתחיל לעבוד היא מושלמת ולא פחות מכך הדרך אליה רצופה הנאה צרופה, כיף ואושר והרבה סיפוק. בפועל, כבר בתהליך הכתיבה נערמים אתגרים של ליטוש ושיפוץ אינסופי של הטקסט, ובחזרות עובדים עם בני אדם וצריך להתגמש ולהכיל, להבין ולהדריך ולהצליח לעבוד לעומק בתהליך אינטנסיבי מתוך רגישות לאחר יחד עם אסרטיביות לתהליך. והתפאורה לא תמיד יוצאת כמו שרצינו והתלבושות פתאום נראות קצת שונות. ולאט לאט הקסם עלול להתפוגג אל תוך העבודה הקשה ועובר זמן ארוך עד שהתוצאה נראית לעין. ואגלה לכם סוד, שלפעמים לפעמים ההצגה גם יוצאת בפועל טיפה פחות מאשר בחלום הראשוני.

אבל… וכאן מגיע 'אבל' חשוב – היא קיימת. היא אמיתית. היא נמצאת.

כשאנחנו חולמים, המציאות נראית אידאלית. בחלום הכל ייתכן והכל אפשרי (לפעמים אפילו נתונים הסותרים זה את זה). אך מצד שני החלום הוא רק 'בניינים באוויר'. אין לו ממשות וקיום בעולם, כך שאפשר לרצות להישאר בחלום אך למעשה הוא כמו כלום. כמו היריון ארוך טרם יציאת התינוק. בפוטנציאל יש המון, עובר שמתפתח וגדל, פוטנציאל גלום של חיים מלאים. אבל עד הלידה, אין לו מימוש במציאות, אין לו חיים פשוטו כמשמעו.

בכל הורדה של חלום למציאות, בכל הוצאה שלו לפועל, ממילא יש ירידה. כי המציאות דורשת קבלת החלטות, התמודדות עם אילוצים כאלו ואחרים וויתורים. אבל המציאות היא ממשית ונוכחת והיא הגשמת הרעיון. וזו המטרה הסופית.

לפעמים זה ממכר להישאר בחלום. את האמת, זה גם מאד נוח. כי זה לא דורש ממני כלום. רק לשקוע במחשבות ולהיות מרוצה מעצמי. אבל מניסיוני, אין כמו לראות בסוף את התוצאה על הבמה.

הצגה שחיה, בועטת, נוגעת בקרביים של הצופים ומרגשת אותם. וגם אם זה לא בדיוק בדיוק כמו שדמיינתי, מחיאות הכפיים בסוף של הקהל, הן התוצאה היפה ביותר שהייתי יכולה לקוות לה.

שנזכה לחלום ולהגשים, ליצור ולעשות

שלכם, איילת סנאי

 

לדעת לשחרר

כשעובדים על פרוייקט מכל סוג שהוא, העולם מתחלק לשני סוגי אנשים.

אלו הרוצים לסיים כבר, חסרי סבלנות לסגירת הפינות האחרונות מתוך שאיפה להגיע בזריזות אל קו הגמר ולעומתם מצויים הפרפקציוניסטיים הדורשים עוד שיפור ועוד תיקון, עוד הערה ועוד שדרוג.

הראשונים יגיעו אומנם לתוצר מהיר, אך לא תמיד מושלם.

ואילו האחרונים יעמידו תוצר ללא רבב, אך השאלה היא מתי והאם יגיעו לידי כך.

בפרשת ואתחנן, בחומש דברים, מופיע ציווי מפתיע מאד, שמלמד בעיניי כלל מפתח לתחומי חיים רבים. עם ישראל מקבל הנחיה ביחס לשמירת חוקי התורה "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו". בדרך כלל קל לנו יותר להבין שלא טוב לגרוע. הרי כולנו רוצים את הטוב ביותר. אולם התורה מחדדת לנו שלעיתים גם לא טוב להוסיף. אותו יצר הרע שמבקש מאתנו רק עוד קצת. להכין עוד תבשיל לשבת (ולהיכנס ללחץ…) להתעקש להכניס עוד משימה ללו"ז (ולסיים את היום עם הלשון בחוץ) ולקרוא לילד עוד סיפור לפני השנה כדי להשקיט את המצפון שלנו (ולהירדם אתו במיטה כשהוא בעצם משכיב אותנו לישון…).

ובעולם התאטרון, אותו יצר הרע שמשכנע אותנו שאם לא נעשה עוד חזרה אחת, רק עוד שכתוב קטן של הטקסט ואולי שיפור של המוסיקה – אז כל מה שעשינו לא שווה כלום. היצר הרע שמבקש לפעמים להוסיף במקום שכבר לא צריך.

יצא לי לעבוד עם לא מעט יוצרים שלא יודעים מתי להרפות ולשחרר. לומר כי עשינו ככל יכולתנו וכעת יש לתת למחזה ולהצגה לעמוד בזכות עצמם. הרי בתחומים רבים כמו ביצירה, ניתן לעבוד ללא סוף וללא קץ. לפעמים פשוט צריך לומר לעצמנו "לא תוסיפו" – עשינו דיי וכעת יש לעצור. לא תמיד תוספת ושינוי מועילים, לעיתים הם באופן מפתיע אפילו מזיקים.

ומאידך מאזנת התורה ואומרת "ולא תגרעו". אל תוותרו לעצמכם, יש אמנם גבול ומידה לכל דבר, אבל גם אל תגרעו – אל תפחיתו מהמינימום הנדרש.

כמו כל דבר בחיים, לכל אדם הדרכה אחרת היא המתאימה, אבל אני מרגישה שבעולם שלנו רווי הקורסים, הלמידה, ההדרכה והייעוץ, אנחנו נדרשים לפעמים פשוט לעצום עיניים, לבחון את עצמנו פנימה ולשאול את עצמנו האם עשינו מספיק, האם עשינו כמיטב יכולתנו ולשחרר.

והיצירה שיצרנו כבר תשכלל את עצמה עם הזמן, כשתפרוש כנפיים ותעוף. וזו עוד נקודה משמעותית. תהליך היצירה לא נגמר עם צאת הצגת הבכורה. הוא ממשיך וממשיך. ובכל הצגה מההצגות הראשונות מתקנים עוד קצת, משפרים ומדייקים. הכל תוך כדי תנועה.

ממש כמו בחיים.

שנזכה ליצור מתוך נחת ולשחרר את היצירה שלנו לאוויר העולם

שלכם, איילת סנאי

הגוף זוכר הכל

זו היתה אחת מאותן שיחות סתמיות לכאורה שמנהלים באוטובוס בדרך ללימודים. אחת מאותן שיחות שבסוף מפילות לך אסימון גדול. הייתי בדרך לאוניברסיטה העברית, שם למדתי באותה עת פסיכולוגיה לתואר ראשון (היה מרתק, תודה ששאלתם). ולידי ישב אחד הסטודנטים שלמד איתי במרבית הקורסים. בחור מבריק, יש לציין. דברנו על המבחן המתקרב על כמות החומר האדירה שצריך להספיק ולשנן בעל פה. תוך כדי שיחה ביקשתי את התנצלותו לעצור לרגע את הדיבור ולברך ברכת המזון. אז עוד לא היו אפליקציות משוכללות בטלפון אז ברכתי בעל פה. הוא הסתכל עלי וכשסיימתי שאל "את כל זה את זוכרת בעל פה?"

" ברור",  עניתי לו

"זה לקח לך לא מעט זמן, זה בטח הרבה טקסט" הוא התפלא

"זה עוד כלום" אמרתי, "יש גם תפילת שחרית, זמירות שבת, ברכות נוספות"

"ואת הכל את זוכרת בעל פה ?" הוא לא הבין

"ברור"

"איך ???" הוא קיווה לשמוע איזה טיפ מוצלח לקראת המבחן המתקרב

לא נעים לומר אבל נראה לי שאכזבתי אותו

"לא יודעת. אף פעם לא ישבתי לשנן את זה או משהו כזה. אני פשוט אומרת את המילים האלו כבר שנים על גבי שנים.. אז כנראה שבסוף זה נכנס לראש"

ופתאום הבנתי – את הכוח של החזרתיות. את העובדה שמה שאומרים שוב ושוב נכנס לנו בסוף לתודעה ולזיכרון בלי מאמץ מיוחד.

נזכרתי אז שבתור ילדה, גדלתי בתקופה בה האמינו בבתי הספר בשינון. כך למדנו לדקלם את שירת הים ושירת דבורה, קינת דוד ליהונתן ופרקי משניות. חלק מכל אלו אני זוכרת עד היום.

יש הרבה קסם בגרסא דינקותא הזאת, בעיקר היום כשהשינון כמעט עבר מן העולם. יש הרבה קסם כי במרחק של שנים אנחנו מגלים שיש בתוכנו אוצר של ידע שכנראה כבר לא ייעלם. הוא חלק מאתנו. וכחלק מהאמונה שלי, זהו לא רק ידע גרידא אלא השפעה רוחנית שנכנסת בנו. היום אני יכולה רק להצטער שלא שיננתי יותר.

אחד הדברים שתמיד מפליאים אנשים כשהם צופים בהצגה, הוא איך השחקן זוכר כל כך הרבה טקסט בעל פה. אותי השאלה הזאת תמיד קצת מצחיקה. ראשית כי כשעובדים על הצגה זה בדרך כלל החלק הכי פשוט, לעומת עבודת העומק על הדמות שדורשת הרבה יותר השקעה. ושנית, מדובר בסופו של יום בעניין טכני. שינון וחזרתיות על הטקסט עד שהוא נכנס. ובעצם ככל שעובדים יותר ונכנסים לדמות, הטקסט כבר שוקע פנימה מעצמו.

אבל המרתק הוא, שלא פעם, כשאני חוזרת להציג הצגה שלא הופעתי אתה זמן רב, אני מתפעלת לגלות שהגוף זוכר הכל. הראש זוכר את הטקסט, הלב זוכר את הכוונות, הגוף זוכר לאן ללכת על הבמה ומה לעשות. השינון, החזרות וההופעות עצמן עושים את שלהם וההצגה נטמעת בגוף שלי. במי שאני. ללא צורך במאמץ מיוחד.

והיופי האמיתי הוא שאותן מילים ופעולות שנעשות פעם אחר פעם על הבמה (ובעצם גם בחיים) מקבלות בכל פעם חיות חדשה שנגזרת ממי שאני היום, ממה שעברתי ומהעולם הפנימי שמלווה אותי עכשיו. וזה באמת מרגש.

שנזכה לגלות עצמנו בכל פעם מחדש

שלכם, איילת סנאי