ירושלים שלי
טקס ליום ירושלים

הרעיון שמאחורי הטקס

לכולנו ברור שירושלים חשובה לנו, אבל לא תמיד אנחנו מקדישים זמן לחשוב לַמָה ובמה היא משמעותית ומרכזית. בטקס המוצע לפניכם, ניגע במקומה של ירושלים עבורכם – תלמידות ואנשי צוות, ומה מהותה של ירושלים לדמויות שונות בהיסטוריה ובחברה הישראלית. לסיום נאיר בכמה נקודות את ייחודיותה של ירושלים, דווקא לאור העובדה ששמה לא נזכר במפורש בתורה. 

חלקים לדוגמא מתוך הטקס

בחלק השני של הטקס יעלו לבמה דמויות שונות שיתארו מהי ירושלים עבורן. לכל דמות חפץ המאפיין אותה ושייך לה, אותו היא תשאיר לאחר המונולוג שלה – על הבמה. להלן קטעים מתוך הדברים.

טִיגִיסְט, נערה מקהילת יהודי אתיופיה

טִיגִיסְט היא נערה צעירה בת שש-עשרה, החיה בכפר באתיופיה. הזמן הוא יום כיפור. היא לבושה בגד מסורתי (או שמלה לבנה מבד כותנה). על הארגז לידה צעיף לבן מבד כותנה. היא מביטה אל השמיים בציפייה. ברקע כשהיא עולה לבמה מושמעת מנגינה אתיופית מסורתית.

אני מחכה לחסידות. הן אמורות לעוף כאן עוד מעט. כל שנה ביום כיפור, אחרי-הצהריים, אנחנו מגיעים לכאן כל המשפחה ומחפשים את החסידות. הן עוברות מכאן בדרך לירושלים. להקה ענקית של חסידות לבנות שממלאות את השמיים. ואז אנחנו מרימים את היד… ומבקשים מהחסידות שימסרו דרישת שלום לירושלים. אני כל כך רוצה לזכות להגיע לשם. לירושלים. אנחנו אמנם פה, באתיופיה כבר אלפי שנים, מאז חורבן בית המקדש הראשון, אבל אף פעם לא הפסקנו לחלום עליה. ולזכור אותה… אני שוכבת בלילה בבקתה שלנו, ומדמיינת איך ירושלים נראית – בטח יש בה רחובות עשויים מזהב, עם אבנים מזהב בכל מקום, וכל האנשים שם קדושים ומאירי פנים. כי אי אפשר לחיות בירושלים בלי להיות קדוש וטהור…

בסיום המונולוגים ניצבות על הבמה ששת הדמויות, ושחקנית אחרת מתפרצת לפתע לבמה ('כאילו באופן לא מתוכנן') וקוטעת את הסצנה.

שחקנית מתפרצת:

רגע, רגע, תעצרו. אני לא מבינה משהו. כולכן דברתן פה כל כך יפה ומרגש על ירושלים… אבל מאיפה אתן בכלל בטוחות שזו העיר שלנו ? אתן יודעות שבכל התנ"ך היא לא מוזכרת אפילו פעם אחת בשם שלה – ירושלים ?!

קריינית (פונה לדמויות על הבמה, לשחקנית המתפרצת וגם לקהל):

נכון, ירושלים לא נזכרת בתורה בשמה, אלא רק ברמז – המקום אשר יבחר ה'.
אבל זה בכוונה ! … בואי, תראי בעצמך, את דברים שאמר הרמב"ם…

בדרך
טקס ליום פטירת רחל אמנו

הרעיון שמאחורי הטקס

רחל אמנו בחייה ובפטירתה מסמלת יותר מכל את הדרך. בהמתנה הארוכה לנישואים עם יעקב ולאחר מכן החילופים עם לאה, בציפייה רבת השנים לילדים ולבסוף בפטירתה על אם הדרך וקבורתה שם.
ובדרך הארוכה והמפותלת אותה עברה בחייה, מתגלות ברחל אמנו מידות עצומות שיכולות ללוות וללמד אותנו עד היום – מידת הוותרנות והחסד, כוחה של התפילה, האמונה בדרכו של ה' ובכך שהכל מתגלגל בסוף לטובה.
בטקס ניגע בתחנות חייה המוכרות כביכול של רחל ונאיר אותן באור אחר תוך התייחסות למידות הנלמדות מכל תחנה וכיצד אפשר לחבר אותן לחיינו.

חלקים לדוגמא מתוך הטקס

הטקס מבטא תחנות בחייה של רחל, מתוך הארת נקודות מבט חדשות בסיפורים המוכרים ובשילוב הנחיות כיצד לבטא את התחנות גם בצורה וויזואלית ומוחשית על הבמה.

קריינית 1:

"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום, ותדריכנו לשלום "
כל החיים אנחנו הולכות בדרך. רוצות כבר להגיע אל מחוז חפצנו – לחיים, לשמחה ולשלום.

קריינית 2:

רחל אמנו, שהיום אנחנו מציינות את יום פטירתה – היתה אישה שכל כולה דרך;
דרך ארוכה עד שנישאה לאישהּ יעקב, דרך ארוכה עד שנולדו ילדיה … והדרך בה נפטרה ובה נקברה…

קריינית 1:

ובדרך אותה היא עברה, השאירה לנו רחל מתנות רבות – גילויים של גבורה, אמונה, תפילה ואורך-רוח –
אותן אנו יכולות לקחת לחיינו אנו. כאן ועכשיו….
לבמה עולה שחקנית המייצגת את רחל אמנו. לבושה גלבייה. היא מתחילה לבנות 'שביל' על הבמה.
ברקע מוסיקה שקטה ללא מילים.

רחל:

דמיינו לכן את הרגע הזה. את עומדת להתחתן, לעמוד תחת החופה. מתרגשת אחרי חודשי המתנה ארוכים. לפעמים גם שנים של ציפיה… ואז, ערב לפני החתונה, ניגש אלייך אבא שלך ומודיע לך שאחותך היא זו שתתחתן במקומך… עם החתן שלך ! …
אל הבמה עולה נערה בת זמננו (לבושה לבוש מודרני/עכשווי). היא מתבוננת ברחל.

נערה: (מדברת לרחל) …

כשמסרת ללאה את הסימנים, בכדי שלא תתבייש בפני יעקב – האם העלית בכלל על דעתך שבסוף הוא יתחתן גם איתך ?! או … שבאותו הרגע מבחינתך וויתרת על יעקב והפסדת אותו לתמיד ?! … (מדברת לקהל) ואני, רק אתמול בקשו ממני לוותר על מקומי בהדרכה…. ולא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אצפה בה מתקדמת בתפקיד ומגשימה את כל החלומות שלי. ואני בצד.
אז איך הצלחת אַת רחל ? איך וויתרת ככה ? איך ?

עוד לא אבדה תקוותנו
טקס ליום השואה

הרעיון שמאחורי הטקס

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כבר מזמן מסמל לא רק את גבורת הגוף אלא גם את גבורת הנפש.
והתקווה שהפכה להמנון הלאומי של מדינת היהודים שקמה כמה שנים לאחר השואה, היתה קיימת גם שם, בלב התופת והשאול. יהודים לא איבדו תקווה ולא איבדו צלם אנוש גם במקומות החשוכים ביותר, מתוך אמונה ומתוך ניצחון הרוח על החומר. בטקס זה בחרנו להביא סיפורים המבטאים את תקוותם של היהודים בכל מקום ובכל מצב ועל הדרכים בהן פעלו על מנת לאחוז בתקווה ולנסות ולו במעט לשלוט על גורלם, או לפחות כיצד יקבלו אותו עליהם. כך שזורים יחד סיפורים על מרידות יחד עם הצלת ילדים קטנים, סיפורים על היאחזות בתורה ובקיום המצוות יחד עם כמיהה ותקווה להגיע לארץ ישראל.
כל הסיפורים המובאים בטקס מבוססים על סיפורים אמיתיים.

חלקים לדוגמא מתוך הטקס

קריינית 1

"כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה, נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה" – לאורך אלפי שנות היסטוריה, עבר עם ישראל מסע רווי תהפוכות.
ובתוכו, בתוך האור והטוב, גם תקופות של קושי וסבל. ימי השואה הנוראים, היו אחת מנקודות הזמן האלו…

קריינית 2

… ובכל אותה העת המשיכה הנפש היהודית והַמְתַה, ולא איבדה את התקווה בלבב פנימה.
והורים עשו הכל בכדי להציל את ילדיהם, בכל דרך אפשרית…

על הבמה שלושה ארגזים (שניתן לשבת עליהם) המסמלים את תחנת הרכבת. על שני ארגזים יושבים שני ילדים עם מזוודות…. לבמה נכנסים היינץ (בן שש) ואבא שלו, להיינץ מכנסי ברך כהים, חולצה מכופתרת ווסט.
לאבא חליפה כהה ועניבה. הם מדברים תוך כדי הליכה.

אבא של היינץ:

אני אכתוב לך כל יום, חמוד שלי. ועוד מעט ניפגש שוב… אני אכתוב לך ואתה תצייר לי בחזרה…

היינץ:

בסדר אבא

אבא של היינץ:

אני אוהב אותך.

היינץ:

גם אני אוהב אותך אבא.

אבא של היינץ מחבק אותו ויוצא. המוסיקה מתגברת… לצד הבמה עולות שתי שחקניות שמגלמות בני זוג אנגליים שאימצו את היינץ; מוריס לבוש מכנסיים כהים, חולצה מכופתרת וסריג פתוח. ג'ני לבושה שמלה וסינר. היינץ ניגש אליהם ועל רקע המוסיקה הם מקבלים את פניו בחיוך, מחבקים אותו, מחליפים לו את הווסט לסריג ביתי ומגישים לו דף וצבעים. הוא יושב על הרצפה במרכז הבמה ומתחיל לצייר…. מוריס נכנס.

מוריס:

היינץ, יש לך טלפון…

היינץ:

לי ?

מוריס:

מגרמניה

מוריס:

זה אבא שלך, היינץ. בוא, בזריזות

שתיקה. היינץ הולך אחרי מוריס. בצד הבמה טלפון חוגה ישן. היינץ מרים את השפופרת…..

להתחבר לטוב
טקס ליום גוש קטיף

הרעיון שמאחורי הטקס

כאשר חושבים על 'יום גוש קטיף', אפשר להתחבר לכאב הנוראי ולקרע הקשה שהתחולל באותם ימי גירוש לפני כעשרים שנה. ואפשר גם להתחבר ליופי ולעוצמה הגדולה שאפיינו את גוש-קטיף טרם החרבתו. בטקס זה בחרנו להתחבר לטוב. לעסוק דווקא בשנים שטרם הגירוש. החיים הייחודיים שהתקיימו בגוש קטיף במישור החלוצי-חקלאי, במישור התורני ובמישור הקהילתי-חברתי. ומתוך כך ללמוד לעצמנו על האפשרות לחיות חיים… משמעותיים יותר…

חלקים לדוגמא מתוך הטקס

בפתיחת הטקס, במקביל לקטע קריאה, עולות לבמה בנות (אחת אחרי השניה) ומניחות דגל קטן על כל דלי עם חול / ערמת חול שמונחים כבר על הבמה. על כל דגל רשום שם של אחד הישובים בגוש + שנת הקמתו.
בהמשך הטקס… ישנם מונולוגים של חקלאים, אנשי תורה ונשות קהילה, המשקפים את הצדדים השונים של החיים בגוש קטיף. להלן קטעים מתוך הדברים.

איש תורה :

זכינו פה בגוש, לברכת ה' מיוחדת… לחיות ולהצמיח עולם של תורה בהיקף שלא היה כמותו בכל הארץ ובכל העולם… ואתן בטח מכירות את המושג 'תורה ועבודה' ? מתנועות הנוער, כן ? אז אצלנו חיים ממש תורה ועבודה… בגלל שהאזור חקלאי, וזה בסיס החיים שלנו, שאלות מהשדה מגיעות אלינו כל הזמן, ואנחנו, הרבנים, יורדים לשטח בזמן אמת – מסתכלים על הבעיה, וחוזרים לבית המדרש לחפש לה פתרון. זו חוויה מיוחדת מאין כמוה.

נשות קהילה :

אישה 2 (חילונית): האמת שבשנים האחרונות פה לפני הגירוש, התחושה היא שאנחנו חיים בנס. אפילו אני, שאני לא דתייה, מרגישה את זה.
אישה 1 (דתיה): כולם פה לא מפסיקים להתפלל, מי שדתי ומי שלא, כדי לקבל כח להמשיך לחיות פה ולהחזיק את הגבול של המדינה.
אישה 2 (חילונית): והדבר המדהים הוא, שלמרות המצב הביטחוני הקשה, אנשים כמעט ולא עזבו. 6,000 פצצות מרגמה ירו עלינו בחמש שנים וכ-15,000 פיגועי טרור – וכמות האנשים נשארה אותו דבר.
אישה 1 (דתיה): ולא רק זה, אלא נוספו אלינו אנשים. כל הזמן. אצלנו בכפר דרום – הוכפלה האוכלוסייה, דווקא בשנים הקשות.
אישה 2 (חילונית): כי את הייחודיות של המקום, האוויר והאווירה,
אישה 1 (דתיה): ובעיקר האנשים – אי אפשר היה לקחת. גם לא הפיגועים.
….
קריינית 1 :

ולמרבה הצער והכאב, את היופי והעושר של גוש קטיף, על נופיו, שדותיו ואנשיו,
הביאו לסיום בסופו של דבר לא המפגעים הרצחניים מחוץ, אלא דווקא החלטת ממשלה מבית.
ב-י"ז בסיוון תשס"ד, ה-6 ביוני שנת 2004, קיבלה ממשלת ישראל את ההחלטה על תוכנית ההתנתקות….

מילים שנשארו
טקס ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

הרעיון שמאחורי הטקס

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל לחיינו, אנו חווים כולנו את יום הזיכרון לחללי צה"ל בעוצמה כואבת יותר… יחד עם זאת, דווקא ביום הזיכרון, ישנה חשיבות מהותית לחבר את מלחמת חרבות ברזל לרצף ההיסטוריה הקיומית שלנו במדינת ישראל ולהיווכח כיצד גבורת החיילים ממשיכה בשנים אלו ממש את גבורת לוחמי צה"ל מאז קום המדינה ואף לפניה. רבים מהחיילים השאירו אחריהם צוואות בעל פה ובכתב, מסרים לחיים עבורנו. ואת המילים האחרונות שלהם רצינו להנכיח על הבמה כשליחות עבורנו, הנשארים.

חלקים לדוגמא מתוך הטקס

בטקס מובאים סיפורים של חיילים שנפלו מקום המדינה ועד ימינו. להלן קטעים מתוך הסיפורים.

קריינית 1:

יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה תשפ"ו.
בשנתיים וחצי האחרונות קיבל יום זה משמעות אחרת עבור כולנו…
אך יחד עם הכאב הרב, התגלתה גם גבורה עצומה – מסירות נפש, הקרבה למען העם והמדינה,
אחוות אחים וחיבור לתכלית קיומנו כאן בארץ ישראל.

קריינית 2:

מלחמת חרבות ברזל, מהווה לצערנו חוליה נוספת במלחמות ישראל…
וקו שוזר את הקרבות, כבר שבעים ושמונה שנים – אמונה בצדקת הדרך… יחד אומץ לב… וערבות הדדית.

קריינית 3:

ביום שחרור חיפה, י"ג ניסן תש"ח… לחם רב טוראי בצלאל פרחודניק בבית חורי, כאשר על כיתתו הוטל לכבוש את הבית. כשהוטל עליהם רימון, תפס אותו באומץ רב בצלאל כדי להשליך אותו בחזרה על הערבים שזרקו אותו, אך לא הספיק לעשות זאת…

אל הבמה עולה שחקנית לבושה כפלמחני"ק (מכנסי חאקי, חולצת חאקי מכופתרת, כובע צמר חאקי).

פלמחני"ק:

בצלאל הצטרף אלינו להגנה כבר כשהיה בן 14, בחור לעניין. הוא עבד בקיבוצים וסיים קורס מפקדי כיתות. בלילות הוא היה שומר ובימים הצליח ללמוד בטכניון בחיפה ולקבל תואר מהנדס מכונות. לכן, כשהתחלנו בלחימה הסדירה רצינו להעביר אותו לחיל ההנדסה בצבא. אבל הוא סירב ואמר שהוא צריך להיות חייל קרבי.

הפלמחני"ק יורד מהבמה. אל הבמה עולה שחקנית נוספת לבושה כפלמחני"ק. היא כותבת בגרפיטי על קיר לבן את המשפט "מקומי צריך להיות בִּחַיִל קרבי ". לאחר מכן היא מורידה את כובע הצמר ותולה אותו על חבל / חוט שפרוש לאורך הבמה.