זו היתה אחת מאותן שיחות סתמיות לכאורה שמנהלים באוטובוס בדרך ללימודים. אחת מאותן שיחות שבסוף מפילות לך אסימון גדול. הייתי בדרך לאוניברסיטה העברית, שם למדתי באותה עת פסיכולוגיה לתואר ראשון (היה מרתק, תודה ששאלתם). ולידי ישב אחד הסטודנטים שלמד איתי במרבית הקורסים. בחור מבריק, יש לציין. דברנו על המבחן המתקרב על כמות החומר האדירה שצריך להספיק ולשנן בעל פה. תוך כדי שיחה ביקשתי את התנצלותו לעצור לרגע את הדיבור ולברך ברכת המזון. אז עוד לא היו אפליקציות משוכללות בטלפון אז ברכתי בעל פה. הוא הסתכל עלי וכשסיימתי שאל "את כל זה את זוכרת בעל פה?"
" ברור", עניתי לו
"זה לקח לך לא מעט זמן, זה בטח הרבה טקסט" הוא התפלא
"זה עוד כלום" אמרתי, "יש גם תפילת שחרית, זמירות שבת, ברכות נוספות"
"ואת הכל את זוכרת בעל פה ?" הוא לא הבין
"ברור"
"איך ???" הוא קיווה לשמוע איזה טיפ מוצלח לקראת המבחן המתקרב
לא נעים לומר אבל נראה לי שאכזבתי אותו
"לא יודעת. אף פעם לא ישבתי לשנן את זה או משהו כזה. אני פשוט אומרת את המילים האלו כבר שנים על גבי שנים.. אז כנראה שבסוף זה נכנס לראש"
ופתאום הבנתי – את הכוח של החזרתיות. את העובדה שמה שאומרים שוב ושוב נכנס לנו בסוף לתודעה ולזיכרון בלי מאמץ מיוחד.
נזכרתי אז שבתור ילדה, גדלתי בתקופה בה האמינו בבתי הספר בשינון. כך למדנו לדקלם את שירת הים ושירת דבורה, קינת דוד ליהונתן ופרקי משניות. חלק מכל אלו אני זוכרת עד היום.
יש הרבה קסם בגרסא דינקותא הזאת, בעיקר היום כשהשינון כמעט עבר מן העולם. יש הרבה קסם כי במרחק של שנים אנחנו מגלים שיש בתוכנו אוצר של ידע שכנראה כבר לא ייעלם. הוא חלק מאתנו. וכחלק מהאמונה שלי, זהו לא רק ידע גרידא אלא השפעה רוחנית שנכנסת בנו. היום אני יכולה רק להצטער שלא שיננתי יותר.
אחד הדברים שתמיד מפליאים אנשים כשהם צופים בהצגה, הוא איך השחקן זוכר כל כך הרבה טקסט בעל פה. אותי השאלה הזאת תמיד קצת מצחיקה. ראשית כי כשעובדים על הצגה זה בדרך כלל החלק הכי פשוט, לעומת עבודת העומק על הדמות שדורשת הרבה יותר השקעה. ושנית, מדובר בסופו של יום בעניין טכני. שינון וחזרתיות על הטקסט עד שהוא נכנס. ובעצם ככל שעובדים יותר ונכנסים לדמות, הטקסט כבר שוקע פנימה מעצמו.
אבל המרתק הוא, שלא פעם, כשאני חוזרת להציג הצגה שלא הופעתי אתה זמן רב, אני מתפעלת לגלות שהגוף זוכר הכל. הראש זוכר את הטקסט, הלב זוכר את הכוונות, הגוף זוכר לאן ללכת על הבמה ומה לעשות. השינון, החזרות וההופעות עצמן עושים את שלהם וההצגה נטמעת בגוף שלי. במי שאני. ללא צורך במאמץ מיוחד.
והיופי האמיתי הוא שאותן מילים ופעולות שנעשות פעם אחר פעם על הבמה (ובעצם גם בחיים) מקבלות בכל פעם חיות חדשה שנגזרת ממי שאני היום, ממה שעברתי ומהעולם הפנימי שמלווה אותי עכשיו. וזה באמת מרגש.
שנזכה לגלות עצמנו בכל פעם מחדש
שלכם, איילת סנאי
